השופטת א' פרוקצ'יה:
1. המשיב 2, עמירם אברוצקי (להלן: המשיב), הינו בעל זכויות חכירה במקרקעין, וניהל את פעילותו העיסקית באמצעות חברה, היא המשיבה 1 (להלן: החברה). בעלי המניות בחברה הם המשיב ורעייתו. המשיב ביקש לממן את פעילותו העיסקית במסגרת החברה באמצעות הלוואה מהמבקש, בנק החקלאות לישראל בע"מ (להלן: הבנק). לצורך כך נתן המשיב ערבות אישית בלתי מוגבלת להבטחת פרעון ההלוואה על ידי החברה. ביום 19.11.80 נחתם הסכם נוסף בין המשיב לבנק, במסגרתו מישכן המשיב את זכויותיו במקרקעין לטובת הבנק. בעקבות זאת, נחתמו בין החברה לבין הבנק מספר הסכמי הלוואה.
2. כתוצאה מהמשבר שפקד את ענף החקלאות בשנות ה-80, נקלעה החברה שבבעלות המשיב למצוקה כספית, ומונה לה כונס נכסים מטעם הבנק. משהחברה לא פרעה את חוב ההלוואה, הגיש הבנק בשנת 1984 תביעה כנגד המשיב בגין ערבותו לחבות החברה כלפי הבנק. פסק דין לזכות הבנק ניתן בהעדר הגנה.
3. בעקבות זאת, הגישו המשיב והחברה בקשה לתשלום "חלף ערבות" על פי חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992 (להלן: חוק ההסדרים), שנתקבל בינתיים. אין חולק כי על עניינם של המשיבים חל חוק ההסדרים. הבקשה הוגשה על פי סעיף 16 לחוק ההסדרים, והתייחסה לחובות החברה לבנק.
ביום 17.2.97 ניתן בבקשה זו פסק דין של משקמת על פי חוק ההסדרים, בו נקבע, כי המשיב ישלם סך 7,000 ש"ח, כערכם לשנת 1990, בתורת "חלף ערבות". בעקבות פסק המשקמת, שילם המשיב סך של 16,866 ש"ח כחלף ערבות ביום 26.2.97.
4. ביום 13.4.00 פנה המשיב למינהלה הפועלת מכח חוק ההסדרים בבקשה להורות על בטלות המשכון שהוטל על המקרקעין בנובמבר 1980, לאור תשלום "חלף הערבות". ביום 13.12.00 ניתן פסק נוסף מטעם המשקמת, אשר דחה את הבקשה לביטול המשכון. על פי הפסק, אין זה ברור אם המשכון ניתן להבטחת חוב אישי של המשיב או חוב של החברה, אך בין אם כך ובין אם אחרת, נקבע כי אין בתשלום חלף הערבות כדי להפקיע את המשכון, והוא נותר בעינו וניתן לממשו. פקיעת ערבות אישית עקב תשלום "חלף ערבות" אינה משפיעה על משכון, שהוא אמצעי משפטי נפרד, בעל אופי חפצי, אשר נותר בעינו. העובדה כי המשיב שילם חלף ערבות במסגרת חוק ההסדרים, הפוטר אותו מערבותו האישית לחובות החברה, אינה מביאה לפרעון החיוב העיקרי של החברה, וממילא המשכון שנועד להבטחת חיוב זה נותר בעינו. ואם ייטען כי החיוב העיקרי הוא חוב אישי של המשיב, ולא חוב של החברה, כי אז ממילא "חלף הערבות" ששולם על ידי המשיב אינו פוטר כלל מאותו חיוב אישי, שכן חלף הערבות נועד לפטור מערבות אישית לחובות האגודה החקלאית. מכאן, שהמשכון שנועד להבטיח אותו חוב אינו פוקע.
5. המשיב פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לבטל את פסק המשקמת. ביום 7.6.01 החזיר בית המשפט (כב' השופטת שטרנברג אליעז) את הדיון למשקמת, כדי שתכריע בשאלה העובדתית, את חובו של מי נועד המשכון להבטיח - האם את חובו האישי של המשיב לבנק, או את חוב החברה לבנק?
ביום 18.2.04 ניתן פסק המשקמת, בו היא קבעה קביעה עובדתית, לפיה המשיב ערב כלפי הבנק לחובות החברה, וכי המשכון נועד להבטיח את חיוב החברה לבנק על פי הסכמי ההלוואה, ולא נועד להבטיח את הערבות שנתן המשיב לבנק. המשקמת דחתה את בקשת המשיב לביטול המשכון (להלן: פסק המשקמת).
6. המשיבים הגישו בקשה לביטולו של פסק המשקמת. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ר' משל) קיבל את הבקשה, והורה על ביטול הפסק. בית המשפט הניח לצורך הענין, כי החיוב העיקרי כלפי הבנק היה חיובה של החברה ולא חיובו האישי של המשיב, ברוח קביעתה של המשקמת בפיסקה. אולם, הוא הציב את השאלה הנוספת, שעמדה גם היא בפני המשקמת, והיא - האם המשכון ניתן להבטחת חובה של החברה לבנק, או שמא להבטחת ערבות המשיב לבנק; ובמילים אחרות, האם המשכון נועד להבטיח את החיוב העיקרי - קרי, ההלוואה לחברה - או שמא את החיוב המישני - קרי, ערבותו האישית של המשיב להבטחת החיוב העיקרי. הוא קבע, כי המשכון ניתן להבטחת ערבות המשיב לחובות החברה לבנק בתורת חיוב מישני של המשיב לבנק. מכאן, המרחק למסקנה כי המשכון פקע היה קצר: מאחר שהמשכון נועד להבטיח את ערבות המשיב לחוב החברה כלפי הבנק, ומאחר שערבותו האישית של המשיב פקעה בעקבות תשלום "הערבות הסטטוטורית" על פי חוק ההסדרים, בדמות "חלף הערבות", ממילא, אותו חיוב מישני שלהבטחתו ניתן המשכון פקע, דבר שגרר עמו גם את פקיעת המשכון שנועד להבטיחו.
7. דרך הילוכו של בית המשפט המחוזי בהחלטתו היתה כדלקמן:
ראשית נקבע, כי לשון הסכם המשכון תומכת בגרסת המשיב, כי הוא ניתן להבטחת ערבותו האישית לחובות החברה לבנק. כמו כן, מסמכי המשכון לא ציינו במפורש כי המשכון ניתן להבטחת חובות החברה, ויש לפרש את ההסכם לרעת מנסחו - הוא הבנק. בית המשפט מצא חיזוק למסקנה זו בתשתית הראייתית שהונחה בפני המשקמת. הוא הסיק, כי מאחר שחוק ההסדרים איפשר לערב לקיים את ערבותו כלפי המלווה בצורה של "חלף ערבות", ולכן ערבותו לבנק פקעה בקיום הערבות הסטטוטורית, ממילא פקע גם המשכון, שנועד להבטיח את עמידת המשיב בערבותו האישית לחובות החברה.
בית המשפט התייחס לטענת הבנק, לפיה הוא מנוע מלהתערב בקביעותיה העובדתיות של המשקמת, וכי אין להאחז לצורך כך בעילה הקבועה בחוק ההסדרים לביטול פסק משקם מחמת "טעות גלויה על פני הפסק" - המתייחסת לטעות משפטית בלבד, להבדיל מטעות עובדתית. בית המשפט קבע, כי סעיף 28(א)(3) לחוק ההסדרים הרחיב את עילות הביקורת השיפוטית על פסק משקם בהשוואה להיקף הביקורת המקובלת על פסק בורר רגיל. טעות ברורה ומהותית ביישום הדין עשויה להיחשב טעות גלויה על פני הפסק, ולצורך בחינת הטעות, רשאי בית משפט להידרש שוב לכל אותן ראיות שהיו בפני המשקמת, ולמסקנות שהסיקה מהן. לפיכך, קבע בית המשפט כי ניתן לבטל את פסק המשקמת על פי עילת הטעות הגלויה על פני הפסק. בעקבות זאת, בוטל פסק המשקמת, ומשמעות הדבר היא כי המשכון פקע, משהוא נועד להבטיח את ערבות המשיב לחוב החברה, אשר פקעה עם תשלום "חלף הערבות".
על פסק דינו של בית משפט קמא הוגשה בקשת רשות ערעור זו.
טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור
טענות הבנק
8. הבנק טוען, כי טעה בית משפט קמא בכך שהתערב בפסק המשקמת וביטל אותו, בהעדר עילה טובה לכך. לדבריו, פסק המשקמת ניתח לעומק את התשתית הראייתית שנפרשה בפניה, וקבע את אשר קבע במישור העובדתי, ואפילו טעה בקביעות העובדתיות, לא מתקיימת בנסיבות מקרה זה עילת ביטול הפסק בגין טעות גלויה על פניו.
לטענת הבנק, קיומה של טעות גלויה על פני הפסק נבחן בהיבט פורמלי ובהיבט מהותי, ובית משפט קמא לא הגדיר באיזה מן ההיבטים הללו נפלה טעות גלויה על פני פסק המשקמת. על פי המבחן הפורמלי, טעות היא "גלויה" אם ניתן להבחין בה מקריאת הפסק בלבד, ללא היזקקות למקורות חיצוניים, כגון מסמכים וראיות אחרות. על פי המבחן המהותי, טעות היא "גלויה" על פי חומרתה, והיא מצטמצמת לטעות בלתי מתקבלת על הדעת, בלתי אפשרית, או כזו החורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות. הפרשנות שניתנה על ידי המשקמת לתכליתו של המשכון במקרה זה היא נכונה, ולמצער, סבירה ואפשרית, וככזו, לא ניתן להגדיר את פרשנותה כטעות גלויה בהיבט המהותי של עילת הביקורת האמורה. לא מתקיימת גם טעות גלויה במובן הפורמלי, שכן ניתוח השאלות שעמדו לבירור בפני בית המשפט מושתת כולו על הסכם המשכון, וכן על ראיות חיצוניות אחרות. הצורך שמצא בית המשפט להיזקק לראיות אלה לצורך הסקת מסקנותיו המשפטיות מצביע על כך שלא מתקיימת טעות גלויה על פני הפסק.
עוד נטען, כי פסק הדין קמא נושא אופי ערעורי מובהק, בו הוחלפה עמדתה של המשקמת בעמדתו של בית המשפט, תוך ניתוח סלקטיבי של חלק מהראיות שעמדו בפני המשקמת. יתירה מזו: אפילו היה בית המשפט משמש ערכאת ערעור, הרי שגם בכשירות זו הוא סטה מהכלל לפיו אין ערכאת ערעור מתערבת בקביעות עובדה של ערכאה דיונית, אלא במקרים חריגים. על אחת כמה וכמה כך הוא כאשר בית המשפט פועל כערכאת ביקורת על פסק משקם, שהיקף התערבותה מצומצם בהרבה מזה של ערכאת ערעור.
כן נטען, שלא נגרם כל עיוות דין בפסק דינה של המשקמת, שכן הוא מקיים את התכלית החקיקתית של חוק ההסדרים, הקובע הסדר חלופי לערבות אישית במסגרת "חלף הערבות", אך אינו מתיימר לבטל בטחונות חפציים המוטלים להבטחת חיובים, כדוגמת משכון. המשיב הצהיר בחוזה עם הבנק כי בכוונתו ללוות כספים באמצעות החברה, וזאת כדי להשיא רווחים כלכליים; עתה, כאשר צברה החברה חובות שלא נפרעו במיליוני שקלים, ראוי לאפשר לבנק להיפרע מהנכס הממושכן, שלא היתה כוונה להפקיעו כבטוחה לחובות האגודה החקלאית. הותרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעינו היא הגורמת עיוות דין, שכן היא מביאה לאובדן כספי ציבור שהושקעו בעיסקו של המשיב, שמקורם בהלוואות הבנק שנבעו מכספי הסיוע לחקלאים שניתנו מכספי מדינה.